התואר השלישי*
 

המושיע האקדמי

  • Increase font size
  • Default font size
  • Decrease font size
בלוג התואר השלישי*

התואר השלישי*

התואר השלישי*

התואר השלישי*
אז עוד הייתי בטוחה שהוא מחבב אותי (רק) בגלל שהוא גבר-יהודי. אבל הוויתור שלי ללמוד אצלו באוניברסיטת ניו יורק מלווה אותי גם בלימודי הרפואה. התלבטות בין אימהות לקריירה אקדמית

עם סיום התואר השני, נרשמתי לתואר שלישי במחלקה לתקשורת באוניברסיטת ניו יורק. חלק מהליך הקבלה היה ראיון אישי עם ניל פוסטמן שעמד אז בראש לימודי ה -MEDIA ECOLOGY שבהם התעניינתי. הייתה בינינו כימיה מהרגע הראשון. אז עוד הייתי בטוחה שהוא מחבב אותי (רק) בגלל שהוא גבר-יהודי.
באותם ימים, סיימתי עבודה של שנתיים במשלחת משרד הביטחון בניו יורק והתחלתי לעבוד, ללא אשרת עבודה, בהפקה של סרט עצמאי [שאינו בהפקת האולפנים, ולכן מעסיק עובדים שאינם חברי האיגודים המקצועים) בעיר ניו יורק. בסרט הראשון הייתי נהגת הפקה. 100 $ לשבוע, בחורה עבריה בת עשרים ושמונה, בעלת תואר שני בתקשורת בהצטיינות. כל בוקר הובלתי לעבודה את הבמאי, את הצלם, את נערת התסריט ואת המפיק לאתר הצילומים בניו גרסי מניו יורק ובסוף היום חזרה. במהלך יום הצילומים הגשתי קפה, מים וביצעתי שליחויות בין סט הצילומים למשרדי ההפקה וכיוצא בזה.
בבוקר מוקדם, כאשר הייתי יושבת מאחורי ההגה של מכונית הג'י.אמ.סי ומקשיבה בעניין רב לשיחות שמתנהלות בין הבמאי, לצלם ולנערת התסריט, על הצילומים המתוכננים באותו היום, שאלתי את עצמי כמה זמן ייקח לי לעבור לספסל השני באוטו כזה.
יום אחד, התקשר ניל פוסטמן ואמר שלא רק שהתקבלתי ללימודי הדוקטורט אצלו, אלא שהוא השיג לי גם מלגה מלאה לשכר הלימוד ותוספת תשלום עבור קיום, וכל שעלי לעשות הוא לבוא ללמוד. לא הייתי צריכה לעבוד ולא הייתי צריכה להשיג אשרת שהייה. הכול יכול היה להיות מסודר באמצעות אוניברסיטת ניו יורק (NYU).
לצערי, אני יכולה לומר רק היום, שההתלבטות הייתה קצרה מידי. למחרת הודעתי לאוניברסיטת ניו יורק תודה אבל לא תודה, והמשכתי להיות הנהגת של הבמאי, של הצלם של נערת התסריט ושל המפיק.
נכון שבסרט השני כבר הייתי עוזרת צלם של מצלמת קולנוע רצינית, ונכון שבסרט השלישי כבר עבדתי כנערת תסריט, אבל המהירות שוויתרתי על ההערכה שקיבלתי מניל פוסטמן, רק מזכירה לי שוב ושוב את הוויתור שעשיתי בגיל עשרים כאשר התקבלתי ללימודי הרפואה באוניברסיטת הנגב. בראיון שם, לאחר שהתקבלתי מייד אחרי השירות הצבאי, שאלו אותי הרופאים שבוועדה למה אני רוצה להיות רופאה ואני עניתי בקול חלוש: "האמת היא שאני לא רוצה להיות רופאה". "למה?" הם שאלו. "כי אני רוצה להיות אמא ואני לא רואה שאפשר לשלב בין הדברים".

*פוסט של יולי כהן, אתר רשימות http://www.notes.co.il/yulie/57815.asp